כמו להיות על LSD לשתי דקות
תמונה מפה
אני לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי את ״צוללת צהובה״. אני חושבת שהייתי בת שש או שבע וזה שודר בטלוויזיה, קליפ האנימציה המקוצר והמהפנט של השיר. את הפזמון מן הסתם אי אפשר לשכוח וזמזמתי אותו די הרבה זמן אחר כך, אבל הקליפ, יא אללה. אני מניחה שבמושגים של ילדים, זה כמו להיות על LSD לשתי דקות.
נראה לי שזו התכונה מסמאת העיניים האמיתית של אמנות טהורה. שאי אפשר לשכוח אותה, כבר מהפעם הראשונה שרואים/שומעים/ממששים אותה עם הרגש.
יצא לי לא מזמן להראות את yellow submarine ללילו שלי. היא בת 4.8, ויש לה יכולת קליטה של פרטים ברמה לא הגיונית. היא מייצגת את השלב הבא באבולוציה האנושית, את אדם-העל, היא כבר בשלב התפתחותי אחד מעל הדור הזה, ולא כי היא הבת שלי. רוב הילדים שאני מכירה הרבה יותר מוצלחים מהילדה שאני הייתי והילדים שהכרתי אז. והיא טובה.
הדבר הראשון שהיא עשתה היה למפות את הקליפ. אמא, יש שם דג עם ידיים במקום סנפירים, אמא, חצוצרה מגרשת אנשים זרים, ותראי את הזקנים הלבנים. אחר כך שאלה, מה זה אומר ילואו סאבמארין. הסברתי ואפשר היה לראות איך היא חושבת על זה.
״צוללת צהובה״ נשמע די אידיוטי אם מקשיבים למילים. כולנו גרים בצוללת צהובה, צוללת צהובה, צוללת צהובה. דיונים על צוללת צהובה יש מן הסתם בשפע – מדובר בביטלס לכל הרוחות. הפרשנויות שאני קראתי (גיגלתי על זה מאמרים בגוגל סקולר ויש מלאאא כאלה) נע בין ביטוי לפולחן אישיות של חברי הלהקה לתיעוד של רוח התקופה (1968) והמתח בין הקלאסי, השמרני, הפוריטני – לצעירים, לחופש, לרוח משוחררת (כשהביטלס הם המשחררים).
אבל יש משהו בביטלס שזורק אותך למחשבות על חד פעמיות. לא חד פעמי כזה שמשמיד את כדור הארץ, אלא הבלחה חד פעמית של משהו, מישהו מיוחד כל כך, ספוג בכישרון ובנסיבות קוסמיות שהביאו אותו לנצל את הכישרון שלו, הצטרפות של המון המון פרטים יחד שבזכותם הביטלס פעלו והותירו חותם שאי אפשר למחות בעולם. ג׳ון לנון נרצח ב- 1980, אבל מיליונים מכירים ומעריצים אותו עד היום. ועברו 40 שנה.
מה שהביא אותי להרהר בצורך להותיר חותם. אני יודעת שלא לכולם יש את הבערה הפנימית הזאת, להשאיר משהו אחריך. הרבה בני אדם מסתפקים בלהשאיר את הילדים שלך אחריך – מה יותר טוב מלהשאיר אחריך מטען גנטי שישוב וישכפל את עצמו עוד ועוד ועוד – אבל באמנות זה אחרת. הפסל של ונוס ממילו (פסל ה-ונוס בלי הידיים) השאיר אחריו חתיכת חומר, עם משקל אסתטי ופיסי והמוני אנשים באים במיוחד לראות אותו בלובר. פרנץ קפקא מת ב-1924 ועדיין מלמדים אותו בבתי ספר בכל העולם ומוציאים סיורים בעקבותיו בפראג. יש משהו באמנות טובה באשר היא – ביצירה טובה באמת – הוא שהיא שמעניקה ליוצרה כמעט חיי נצח.
דברים לזכור להיום: אז הפלגנו מעלה, אל השמש, עד שמצאנו את ים הירוק, ושם גרנו, מתחת לגלים, בצוללת הצהובה שלנו.
אפילו לחתולים יש גבולות 