תמונה מאתר הוצאת כתר
יש עכשיו הרבה לרלורים על עמוס עוז – שהוא הכה או לא הכה, שהוא היה נרקיסיסט או לא, שהיה אבא טוב או לא, שעושים לו פולחן אישיות או לא. אז הנה טקסט שלא מתעניין ברוטינה המשפחתית של עוז או בדברים שהיו או לא היו, אלא בעבודה הספרותית שלו. אני מודה שלא קראתי הרבה מהפרוזה שלו כי היא מאד קשה לעיכול ודורשת ממש קריאה פעילה – כזו שבה צריך להפעיל את הראש, וזה לא תמיד משהו שרוצים לעשות. קראתי את "מיכאל שלי" כמה פעמים (ולמרות חנה השנואה, פשוט אי אפשר להתעלם מעוצמת הטקסט הזה), את "קופסה שחורה", ועכשיו אני קוראת את "הר העצה הרעה". זה ספר שמאגד בתוכו שלושה סיפורים, בנטייה יותר לכיוון הנובלות מאשר לסיפור קצר, ובנתיים סיימתי את הראשון, שמו כשם הספר, "הר העצה הרעה". האמירה הכי כללית שאפשר להגיד על הסיפור הזה היא שעמוס עוז כותב ממש ממש טוב. בקטע של וואו. בקטע של את קוראת את הטקסט ופשוט מתרשמת ממעשה האומנות הזה. ממלאכת המחשבת של שזירת המילים, מהאווירה הנוסטלגית-אפלה-כמעט פנטסטית. מהדיוק של הפרוזה. מהיכולת הבאמת נדירה ללכוד אווירה, ללכוד רגש במעט מילים, בלי לעייף. אני מרגישה שזה בית ספר לכתיבה מצומצמת ומדויקת ככל האפשר.
כמו כן, ג'רוז. הטקסטים של של עוז הם ירושלמים עד העצם, ולא משנה בכלל שהוא עקר לקיבוץ חולדה בגיל צעיר (14 נדמה לי). הוא ירושלמי בליבו ובנשמתו, ויתרה מזה – הוא מצליח ללכוד איזו מהות, איזה ניחוח נשכח שכולם מכירים, איזה ענן עשן של נשמה ששייך לירושלים, ומה שקורה זה שירושלים המנדטורית בנובלה "הר העצה הרעה" היא ירושלים של שנת 2021, על כל המורכבויות הדקות שלה. זה מדהים בעיני, כמעט בלתי ייאמן.
במקרה גמור פרסם האדריכל וחוקר ירושלים דוד קרויאנקר (שהיה פעם שכן שלי!!!) מאמר על הפרוזה העמוס-עוזית וכמה שהיא ירושלמית במהות שלה ויש משהו מאד מרגש בלהיות מרוכזת במשהו כל כך ואז לגלות שעוד מישהו חשב על זה.
אפשר לקרוא פה את הפרק הראשון
אין ניתוחים או ביקורות על "הר העצה הרעה" ברשת בכלל וזה ממש מבאס אז הנה top 5 פייבוריטים מהנובלה:
1) הדמות של האבא, הנס, פשוט נהדרת. יש איזו שמירה על ריחוק רגשי ממנו, במיוחד בקטע שבו האמא נעלמת – אבל עוז, בחכמתו, יודע לשים בפיו מילים כשהוא מדבר אל הלל, הילד, ואומר לו שאמא תשוב. מזה לומדים על הציפייה לשובה, אחרי שעזבה אותו למען אחר. גם בנשף, האמא מתוארת דרך עיניו של הנס שרואה איך לאט לאט היא נמוגה אל עולם פנטזיה ועוזבת אותו למען העולם הזה.
2) הסצנה הפדופילית בין הלל ושתי השכנות – זה מסוג הדברים שקוראים אותם ואחרי שנייה לא האמנת שזה מה שקראת עכשיו ואת חוזרת אחורה כדי לקרוא שוב ומתחלחלת נורא כי לא ראית את זה בא, אבל בכלל (בדומה לאזעקה שהייתה בירושלים לפני יומיים, אבל נניח לזה). הילד הושאר עם השכנות שמטפלות בו כאילו הוא תינוק, ואחרי שהוא נרדם הן באות ומתעסקות בו. הפריטה העדינה הזו בין תחושות הדחייה והמשיכה של הילד, לצד מחשבה על אמא שלו בשעת מעשה (הן נוגעות באיבר המין שלו) היא פשוט גאונות ספרותית לשמה. אי אפשר לקרוא לזה אחרת.
3) תיאורי הדמויות – למשל, השכנה שהסנטר הכפול שלה מזכיר להלל את הזפק של השקנאי מגן החיות (זה הישן שהיה ברוממה) או התיאור של השכן מיטיה שהיה איסטניסט אובססיבי אבל כל כמה שהיה שומר על ניקיון אישי (הוא מציין שם שהיה שוטף את דירתו פעמיים ביום – לעשות ספונג'ה פעמיים ביום! BITCH, PLEASE) עדיין נשאר בו איזה קמצוץ של ריח בלתי נעים שהוא אינו יכול למחות.
4) הנאום של מיטיה – אין יותר מידי כניסה לפרטים. כלומר, יש, אבל באופן מינימליסטי מאד, ואז הוא בא ופותח לדמות את הפה, והדברים שיוצאים לו מהפה, אללה יוסתור. הוא מגולל שם נאום על זה שצריך להרביע את נשות הפלאחים כי זו הדרך היחידה לנצח את המורכבות של הארץ, לערבב בין שני העמים. הרעיון עצמו מעניין אבל עוז מציע כאן דרך אלימה למימושו, שסביר להניח שהיא גם בלתי ריאלית בעליל, כך שמראש הוא מניח שזה לעולם לא יקרה ומאד מעניינת הבחירה להציג את הרעיון דווקא דרך הגבר היהודי והאישה הערבייה ולא להיפך. אולי להיפך היה ברור מידי, מיידי מידי.
5) יש איזה ניחוח מיזוגני בטקסט הזה אבל לא רק בו. אני מציינת את זה כאן כי זה בולט לעין. בעיקר שנאה מעורבת בכמיהה לדמות האם. נכון שרבים ומשכילים ממני כתבו על זה, ונכון שזה מאד רלוונטי לביוגרפיה של עוז עצמו ועדיין. זה שם גם ב"מיכאל שלי". ב"הר העצה הרעה" האמא היא מין פרינססה שהתנאים בארץ לא נעימים לה והיא רוצה להיות הכי יפה בנשף ונוטשת בסוף הנובלה את בעלה ובנה לטובת גבר אחר, סוג של אלפא מייל בכיר ויצרי. היה לה אהוב כשחייתה בפולין, שלא ברור אם היה יהודי או לא, ובאופן כללי היא יפה ואצילית וממש לא בא לה להיות איפה שהיא נמצאת. איכשהו האצילות שלה, שהייתה יכולה בקלות ליצור דמות מושכת ואהודה (כמו למשל ב"אנה קרנינה") הופכת כאן לרועץ והאמא מעצבנת את כולם (שמתייחסים אליה בסלחנות) ובסוף גם עוזבת.
עדכון: מצאתי מאמר בהקשר ״הר העצה הרעה״ שמאד נהניתי לקרוא: מדאם בובארי בירושלים, שכתבה מיכל פלד גינצבורג.
הנה קישור למאמר המלא. זו בעיקרון השוואה בין מדאם בובארי ומיכאל שלי וגם הר העצה הרעה. הערת שוליים: עוז לא מתקרב לרמת ההומור והשעשוע שפלובר חש בבירור כלפי דמויותיו.
אפילו לחתולים יש גבולות 