אחת הפתיחות הכי טובות בהסטוריה של הספרות, בעיני, היא של ״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות״. זו פתיחה מתומצתת, חדה בפשטות שלה ומעוררת תימהון וסקרנות שמחייבת אותך להמשיך לקרוא מייד מה קורה. אין מצב להפסיק לקרוא אחרי פתיחה כזאת. לא מתעכבים שם על אקספוזיציה, אפיון יתר של הדמויות או אפילו רקע כלשהו שיכין את הקורא (קורא צעיר, כפי שכיוון קרול) למה שעתיד לקרות הלאה.
ילדה ואחותה יושבות בשדה ביום קיץ חם. האחות קוראת ספר של גדולים (בלי תמונות ובלי שיחות). הילדה משועממת. ופתאום רואה ארנבון לבן עובר בריצה.
ארנבון לבן שלובש אפודית (waistcoat).
ויש לו כיס
והוא מוציא מהכיס שעון
והוא מדבר (אני מאחר).
בום.
הילדה רצה ועוקבת אחריו למחילה שלו, הולכת כברת דרך במחילה ונופלת לתוך בור עמוק.
רגע המפנה שגורם לאליס לקום ולרדוף אחרי הארנב הוא כשהיא מבינה שלארנב יש שעון ואפודית ושהוא מדבר. דבר כזה, הרי, פשוט לא ייתכן.
מלאכת מחשבת של כתיבה. כל השאר יכול להיות ממש מעפן. אבל לפתיחה כזו אין מתחרים. הפתיחה הזו זכתה לאינספור עיבודים, רפרורים, מאמרים ומחשבות של אנשים לאורך השנים (״אליס״ בת 150 שנה, עברו הרבה מים בנחל מאז. הבולט בהם הוא כמובן ״מטריקס״, שמשתמש יפה בפרשנות הפתיחה הזו) מה שגרם לי לתהות, איך, לכל הרוחות, חשב לואיס קרול על הדבר הזה. מה עובר בראש של כותב הוא תמיד שאלה מסקרנת אבל אצל קרול זה מצד אחד משולב בהרבה חידות היגיון (ואיגיון), פרדקוסים, תורות רוחניות, תיאוריות מתמטיות ופיסיקליות (זוכרים את אליס הנופלת שמפחדת להפיל את צנצנת ריבת התפוזים שלקחה מאחד המדפים במחילה?) כלומר: הייתה פה ממש מחשבה, עמוקה מאד, על הפתיחה הזו שנראית כל כך פשוטה מצד אחד וכה גאונית מצד שני. קרול היה טיפוס משמים למדי לפי מה שקראתי: בן למשפחה בת 11 ילדים, שאיבד את אמו בגיל הקולג׳ ועבד כל חייו כמורה למתמטיקה בקרייסט צ׳רץ שהסכים להפוך לכומר ולא להתחתן לטובת המשרה, וחברותיו הטובות ביותר היו ילדות בנות 8.
אני מנסה לחשוב מתי הארנב הלבן מהווה תירוץ כדי לקפוץ ולרדוף אחרי מקומות שרעים לנו, ביודעין, אבל אנחנו ממשיכים לרדוף אותם. מתי זה באמת מעשה אומץ שאני-אנשים-אנחנו- מגייסים כוחות בשבילו ופשוט עושים את זה (כי זה מרתק אותנו, מסקרן אותנו ואנחנו פשוט לא יכולים שלא לעשות את זה) ומתי זה מעשה מטופש, לא הגיוני בעליל. הרי אליס לא מגיעה לאיזושהי תובנה או הארה בעקבות המסע בארץ הפלאות ולא עוברת שינוי מהותי פנימי (שינויים פיזיים היא עוברת למכביר, כזכור). להיפך: הדמויות שמאכלסות את הסיפור הן אנטיפתיות, ואין להן עולם תוכן דידקטי, או מסר אחיד. אולי המסר הוא שאין מסר, כלומר, ״אליס״ חוזה את מקלוהן שיגיד כמה עשרות שנים לאחר מכן שהמדיום הוא המסר. לא עניין את קרול ליצור סיפור ילדים מחנך ומיישר שמתיישב עם ערכים כמו שמבוגרים חושבים עליהם.. עניין אותו לכתוב משהו שהוא בראייה ילדית טהורה – עולם ללא היגיון פנימי ומהלך קסם.
כל סיפור הארנב הלבן הוא אלגוריה בעיני למכלול מערך ההחלטות שמרכיבות אותנו, וממה בדיוק הן עשויות. לא תמיד צריך (ולא תמיד יש) סיבות כדי להצדיק מעשים גדולים, או כאלה שאנחנו לא יודעים איך לצאת מהם אחר כך. לפעמים הם קורים כשהיצר לא מניח לנו לוותר עליהם.
אפילו לחתולים יש גבולות 