הייתה לי היום שיחת בוקר די מדהימה עם לילו, מסוג השיחות שנמשכות דקה, במהלכה אפשר לראות את הילדה חושבת – חושבת באמת, בדעת הנקייה והטהורה מהשפעות שלה – ואז את מוצאת את עצמך מהרהרת על זה כל היום.
זה התחיל מזה שהיא שאלה מהו הדבר הכי קטן בעולם.
אני אמרתי שאטומים. אטום זה הדבר הכי קטן (אני יודעת שזה לא מדויק, אבל לצורך השיחה זה התאים). הסברתי שאנחנו לא יכולים לראות את זה בעיניים ושאפילו במיקרוסקופים רגילים אי אפשר לראות אטום, צריך מיקרוסקופ מיוחד של מעבדה. ושכל הדברים בעולם עשויים מאטום. אנחנו. הרצפה. האדמה, בובת הכלב האהובה עליה. היא חשבה על כל זה ואמרה, והאוויר. ממה עשוי האוויר? הסברתי שמאטומים.
מה לא עשוי מאטומים?
מחשבות, רגשות. חלומות. כל אלו לא עשויים מאטומים. דברים שמגיעים מהנשמה שלנו לא עשויים מאטומים. אז ממה הם עשויים, מתבקשת השאלה. לא. לילו שאלה איך מזהים אם משהו עשוי מאטומים או לא. ואני אמרתי, כל מה שהוא לא חומר. כל מה שהוא בלתי ניתן לנגיעה, לאיסוף, כל מה שאין לו נוכחות פיזית, רק נוכחות רוחנית. נפשית. פנימית.
ואני חושבת על זה. עלינו. על חומרים שמסתובבים ביקום הענק, ועל זה שאנחנו ברי דעת, ושאנחנו מסוגלים למחשבה, ולאהבה, ולשנאה. ועל זה שאנחנו מקנאים אחד בשני, מכלול חלקיקים שכמונו. ועל זה שאנחנו מסוגלים ליצור דברים בלתי תלויים מחומר, ולצקת בהם משמעות. ולאהוב. בעיקר לאהוב. הכוח המניע, הסיבה שאנחנו עושים דברים, אולי הסיבה הראשונית. כי אנחנו רוצים לאהוב, משהו, מישהו. ואיך אנחנו רוצים שיאהבו אותנו. מישהו, מישהם, משהם. הכל מצטמצם, מתחיל ונגמר שם.
כמה זה ניסי, מופלא, נשגב. אלוהי.
אפילו לחתולים יש גבולות 